אומרים שהגוף מתמכר לרגשות שלנו. כשאנחנו עצובים המוח מפריש כימיקלים אל תאי הגוף, שעם הזמן מתרגלים לכך ואוהבים את הרגשת העצב שמביאה כימיקלים אלו.
הרגשתי זאת בעבר, בעיקר סביב הנושא הזוגי - שנים שהייתי ללא בת זוג וכמהתי לזוגיות, לחום, למגע ואהבה. המפלט שלי היה השירים - שירי אהבה עצובים שהרטיטו את גופי (עם פרץ הכימיקלים של רגש העצב) ונתנו לי לעוף אל על עם תחושת העצב והרחמים העצמיים ששררה בתוכי.
בגיל 27, לאחר התבוננות ממושכת ועבודה עצמית רבה, קיבלתי את מבוקשי. זוגיות יפה, שהנשימה אותי בחמצן ונתנה לי אנרגיות מחודשות.
לאחר מספר חודשים שמתי לב שאיני שומע יותר את אותם השירים ושנורא בא לי לחזור לאותה תחושת עצב, שהיתה בי בעודי שוכב על ספה או נוסע במכונית ושומע שירי אהבה עצובים – התגעגעתי להיות עצוב!
כשראיתי את הסרט בליפ (שם מדובר בין היתר על התמכרות הגוף לרגשות) הדברים הסתדרו לי והבנתי שלאחר שנים של עצב על חוסר במגע ואהבה, הגוף עדיין מתגעגע לאותו העצב כמו אל סם! הוא עדיין מתגעגע לתחושת הרחמים העצמיים המהנה שמצדיקה את ההימרחות על הספה, את אי העשייה ואת התשוקה לריגושים מזדמנים. אחח... איזה כיף זה היה... (:
אז היום, למרות שיש לי אהבה, חום ומגע ולמרות שאני שמח ומרוצה מחיי הרבה יותר מבעבר, עדיין לעיתים, בא לי להיות עצוב סתם ללא סיבה מיוחדת, ולתת לגוף עוד מנת סם קטנה של אותו העצב לו היה רגיל.
כיף לראות שעם הזמן הגוף דורש זאת פחות ופחות ונותן לי להישאר בהרגשת השמחה, אותה רכשתי רק בשנים האחרונות.
כיף לראות שניתן להיגמל מסמים קשים כמו עצב...
כיף לראות איך עבודה עצמית משתלמת.
ומדי פעם כיף גם לתת לעצמי עוד מנת עצב קטנה לזכר הימים הטובים... (:
את המכתב הבא אשלח לאחר החגים, אז בהזדמנות זו אאחל לכם שנה טובה וחגים שמחים! ואשאיר אותכם להתבונן האם גם אתם קצת מכורים לעצב? ועד כמה כיף לכם, לעיתים, להיות עצובים?
